ורוד אופטימי
על רקע של התחממות האקלים, המתיחות הביטחונית, חוסר היציבות הפוליטית ומחלת הקורונה, האמן דוד אופנהיים מציג תערוכת יחיד, המגלה לכאורה רצון עז לשינוי האקלים והאווירה – ורוד אופטימי.
כאשר מקלידים בגוגל: ורוד אופטימי, מתגלים תמונות של זרי פרחים, כוכבים ורודים, לבבות ומרשמלו, דימויים המזוהים עם תרבות הפופ ומסמלים אושר ונאיביות.
השם הנבחר לתערוכה מביא איתו עולם שלם של אסוציאציות לטרנדים של אופנה עכשווית. מזוהים עם הדוגמנית ההיפסטרית, התל אביבית דפנה בר אל, שהפכה לאילוסטרציה של ורוד אופטימי, היא כולה לבושה בוורוד כולל צבע השיער והגבות, פרסום לילדות קטנות שזועק מגדריות והדגלים הוורודים שהחליפו את הדגל השחור בהפגנות הפוליטיות.
האם הוורוד של דוד אופנהיים הוא אופטימי?
הציור של אופנהיים אוניברסלי, מכיל ומגלה בו זמנית את ההתחלה, האמצע והסוף של פעולה. כל השכבות מתקיימות בסימביוזה מושלמת בו זמנית. דרך הצלילה לתוך עולם של אסוציאציות, משמעויות, שפות ותרבויות מתקיימת חווית התבוננות. הציור הוא חי וקיים, מוצג ומדובר.
התערוכה ‘ורוד אופטימי’ מורכבת מציורים חדשים, אובייקטים, אורות וצלילים. בדיוק כמו האמן עצמו-דוד אופנהיים – אמן אינטראקטיבי, רב תחומי, מוזיקאי, מעצב, מרצה ופאנקיסט. דוד כותב: המחויבות לפרקטיקה של ציור הינה להמשך התייחסות, ככה שכל נגיעה של צבע דורשת נגיעה נוספת אשר תסתיר ותשנה את מערכות היחסים שהתגבשו בינתיים – הסוס הכחול כוסה בפיקסלים מלבניים ורודים, הפיקסלים הוורודים כוסו גם הם אבל תמיד נשאר גם חלק מהחומר המקורי, קנבס, קרטון או חתיכת עץ. שינוי מתמיד בשיווי משקל קומפוזיציוני וצבעוני – לא שאיפה לשלמות מסוימת אלה הסתרה הססנית, כזו המשאירה גם זיכרון של העבר.
בדומה אולי לשינוי תפיסתי או לשינוי פיזי שעובר על אדם או על מקום, טרנספורמציה של בליה והתחדשות, צמיחה ודעיכה.
התערוכה בנויה על פי מקצב מוסיקאלי כמו העבודות עצמן. דוד כותב: הפרקטיקה שלי מורכבת מהתבוננות, רישום, שרבוט, צילום, עריכה, ציור ומוסיקה, הרקע שלי כמעצב נוכח באופן ההתבוננות, משיכות המכחול מושפעות מהקצב של המוסיקה, המוסיקה נובעת מדימויי שנחרט בזיכרון.
הציור של דוד הוא לירי, צבעוני, מופשט לפעמים מזכיר מסך מטושטש, פיקסלים מוגדלים, תהליך ההפשטה של מונדריאן או השתקפות של חבצלות מים של מונה. הדימוי נמצא אבל הוא מוסתר, נשאר בשכבה ראשונה, מציץ בין הכתמים. הדימוי הוא חיה: זהב, סוס, צב, ציפור, כריש וג’ירף. ניתן לזהות שהחיות מגיעות ממקומות שונים כמו: סמלים על הדגלים של הכנסיות, סרטונים הרצים ברשת על הצייד הבלתי חוקי באפריקה ומתוך הדמיון. אחת העבודות חוזרת על הציור של אדם אשר אף פעם לא ראה את הג’ירף, אבל מנסה לצייר אותו על פי התיאור המילולי ששמע: חיה הדומה לגמל, עם צוואר ארוך וגוף מנומר. בפועל מתגלה ציור מופשט, רחוק מאוד מהתיעוד, המתאר חוויה סובייקטיבית של האווירה של הדמות ושל החיה.
כך דוד מתאר את התהליך של היצירה: נקודת המוצא תכוסה בעתיד על ידי שכבה נוספת, טעונה במשמעויות משלה, צבע נוגד, צורה מסתירה צורה. הציור הינו תהליך והתוצר הסופי מתגלה לי רק לאחר עצירה ממושכת. ההשפעות הוויזואליות העיקריות הן תנועה והתפתחות של עננים, תקלות קוד דיגיטליות, הפרעות במסכי לדים, שיטות שונות של דחיסת נתונים ותנועה של בעלי חיים קטנים.
הקונטקסט משנה את המשמעות ומעניק משמעות חדשה.
הנוף המצויר דומה להתפתחות תרבותית מתמדת אשר גוררת שינויי משמעויותם של סימבולים, או למעקב על התפתחות אורבנית או כריתת יערות במבט על בהילוך מהיר, בניה או הרס, הוספה והחסרה.
רציונל אסטטי של עיצוב התערוכה בחלל נשען על המקצב המוסיקאלי עם הפסקות קצרות וארוכות, עם עומס והרפיה, הצמדה מפתיעה בין התמונות ותליה במקומות לא שגרתיים. ההתייחסות ההומוריסטית, סרקסטית, סוג של הומור עצמי, מלווה את תערוכה, חור של מאוורר ונטה אשר הפך לגוף תאורה וקורת הבטון שלוקחת חלק פעיל בתצוגה.
ריטה כץ
אוגוסט 2021
